החלטה בתיק ת"א 18386-06-10

1.         בפניי בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על המשיב לבצע כל פעולת בניה ו/או כל פעולה אשר יש בה לפגוע בזכויות המבקש במקרקעין הידועים כגוש 12217 חלקה 34 (להלן: "המקרקעין").

2.         החלטה זו ניתנת בהמשך לדיון אשר התקיים בפניי ביום 11/07/11 ואשר בו נשמעו עדויות הצדדים וטיעוניהם. הדיון נקבע לאחר שכבר ניתן לפני כשנה, ביום 15/7/10, צו מניעה זמני בהסכמת שני הצדדים. לאחריו, ובעקבות בקשה לביטולו, נקבע דיון במעמד הצדדים ליום 10/1/11. בהחלטה שניתנה בתום הדיון נקבע כדלקמן:

"ביום 15/7/10 ניתנה החלטה בהסכמת הצדדים לפיה יינתן צו מניעה זמני למניעת כל ביצוע פעולה במקרקעין. לאחר החלטה זו נקבעה תזכורת מעקב ליום 5/9/10, כאשר לאחר מועד זה הוגשה בקשה מוסכמת מטעם הצדדים לפיה הדיון שנקבע ליום 17/11/10 יידחה. על פי אחד המועדים שהוצעו בבקשה נקבעה ישיבת היום. בהתחשב במצב המשפטי הנתון, לפיו המקרקעין הינם מקרקעין משותפים כאשר לכל שותף, לרבות המבקש, חלק בלתי מסויים במקרקעין, ניתנה הצעת ביהמ"ש לפיה על מנת לחסוך בחקירות והוצאות יוארך תוקפו של צו המניעה עד למתן החלטה אחרת בדיון בתיק העיקרי. המבקש הסכים למבוקש ואולם המשיב סירב".

כן נקבע כי

"בהתחשב בעובדה שב"כ המשיב עומד על חקירת המבקש ונוכח העובדה שתגובת המשיב לא הומצאה עד כה למבקש, הרי שאין מנוס מלדחות את מועד הדיון".

בין לבין הוגשו שתי בקשות על ידי המשיב הנוגעות לדיון זה ואשר נדחו בהחלטתי מיום 22/3/11. כעת, לגופה של הבקשה.

3.         הצדדים הינם בעלים משותפים במקרקעין כאשר לכל אחד מהם חלק בלתי מסוים במקרקעין. המבקש הגיש את הבקשה שבנדון למתן צו מניעה זמני במסגרת תביעה עיקרית בה עותר הוא לפירוק השיתוף במקרקעין.

4.         לטענת המבקש, ביום 12/07/10 החל המשיב בביצוע עבודות בניה של הקמת בית מגורים במקרקעין, ללא הסכמתו, במטרה להשתלט על החלק הדרומי במקרקעין המיועד למגורים, שכן יתר השטח במקרקעין מיועד לצרכי חקלאות. לטענת המבקש, לא קיים כל הסכם שימוש או חלוקה בין בעלי הזכויות ביחס למקרקעין. על כן, ועל מנת לשמר את זכויותיו של המבקש במקרקעין, הגיש הוא את בקשתו למתן צו מניעה אשר יאסור על המשיב להמשיך בביצוע פעולות הבניה במקרקעין עד לבירור התביעה העיקרית.

5.         לטענת המשיב יש לדחות את הבקשה, שכן לא צורפה אליה הצעת חלוקה אשר היה בה כדי להגדיר את המחלוקות שבין הצדדים. כמו כן נטען כי המבקש הגיש בקשתו בשיהוי ניכר, שכן כבר לפני כחמש שנים החלו הליכים בין הצדדים בוועדות לתכנון ובניה. עוד נטען כי המבקש הגיש בקשתו בחוסר ניקיון כפיים לאחר שהמשיב סיים לבנות בית מגורים על המקרקעין ובטרם החל בנייתו של בית נוסף וכן לא ציין כי התנגדויותיו אשר הוגשו לוועדות לתכנון ובניה נדחו וכי המשיב קיבל היתר לבנייתו. לטענת המשיב קיימת חלוקה בפועל במקרקעין מזה עשרות שנים ללא כל התנגדות וכי משפחתו החזיקה בחלק הדרומי של המקרקעין מזה כ-60 שנה ואילו המבקש אשר רכש את  החלק הצפוני בשנות ה-90 ידע כי הוא רוכש חלק המיועד לחקלאות. בנוסף לכך נטען כי לאחר קבלת ההיתר התקשר המשיב עם קבלן לצורך ביצוע המשך העבודות ונשא בתשלום המקדמה כך שמניעת המשך הבניה תגרום לו לנזקים. 

6.         לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות, עולה כי דין הבקשה להתקבל.

7.         הצדדים לבקשה הינם בעלים משותפים במקרקעין כך שעל פי הוראת סעיף 27 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, בעלותם במקרקעין מתפשטת על פני המקרקעין בכללותם ולכאורה אין למי מהם זכות בחלק מסוים במקרקעין. במסגרת הדיון בבקשה עלה כי כל אחד מן הצדדים טוען לבעלות באותו חלק מסוים במקרקעין, הוא החלק הדרומי המיועד למגורים. המסגרת הראויה לדיון בטענות עובדתיות אלה המתייחסות בין היתר לידיעה ו/או הסכמה היסטורית באשר לחלוקת המקרקעין, הינה המסגרת של התביעה העיקרית לפירוק שיתוף ולא המסגרת של הבקשה דנן שהינה בקשה לסעד זמני. כידוע, במסגרת הדיון בסעד זמני אין בית המשפט נכנס לעובי הקורה בנוגע לטענות העובדתיות המועלות מטעם הצדדים והכרעה בטענות אלה תתקבל במסגרת ההליך העיקרי.

8.         הבקשה דנן הוגשה בעקבות בניה אשר בוצעה במקרקעין המשותפים על ידי המשיב וללא שניתנה הסכמה לכך מצד המבקש. כידוע, בניה על מקרקעין שהינם מקרקעין משותפים מצריכה את הסכמתם של בעלי הזכויות במקרקעין ומשהסכמה שכזו לא ניתנה בענייננו הרי שלכאורה קיימת פגיעה בזכויותיו של המבקש (ראה י' וייסמן, דיני קניין- בעלות ושיתוף, תשנ"ז-1997, בעמוד 224).

9.         טענת המשיב ביחס להיתר הבניה אשר ניתן על ידי הוועדה לתכנון ובניה אינה רלבנטית לסוגיית המחלוקת הקניינית בין הצדדים והוועדה אף ציינה זאת באופן מפורש במסגרת הדיונים אשר נערכו בפניה (ראה עמ' 2 לפרוטוקול הוועדה מיום 05/04/09 וכן עמ' 2 לפרוטוקול הוועדה מיום 04/05/10). יתרה מכך, בשלב זה, עת תלויה ועומדת תביעה לפירוק שיתוף הנוגעת לזכויותיהם הקנייניות של הצדדים, הרי שביצוע הבניה על פי היתר הבניה עלול לגרום למצב של קביעת עובדות בשטח כאשר ראוי שאלה ייקבעו במסגרת ההליך העיקרי. על כן, בבחינת מאזן הנוחות, נראה כי הנזק אשר יגרם בבניה במקרקעין על פי ההיתר גובר על הנזק של מניעת הבניה. מטעם זה, גם אין מקום לקבל את טענת המשיב בסיכומיו להפקדת ערבויות נוספות מעבר להתחייבות שהופקדה מטעם המבקש. ככלל, תביעה לפירוק שיתוף הינה הליך מורכב, שבו נלקחים שיקולים שונים, אשר לא ניתן לצפות את דרך פתרונם מראש ובודאות. יפים לעניין זה דברי בית משפט בע"א 334/98 מחמוד מוסא נ' גמאל מנזל, דינים מחוזי כרך ל"ב 3, 691:

"... פירוק שיתוף במקרקעין הוא הליך מורכב שבו נלקחים בחשבון שיקולים קרקעיים, משפטיים וכלכליים כאחד. אין ספק כי הבניה שהמשיב מבקש לבצע בחלקה... תביא לקביעת עובדות בשטח, דבר העלול להקשות על בית המשפט בבואו להחליט מהי הצעת החלוקה הצודקת והטובה ביותר. למעשה, הקמת... תהווה עשיית דין עצמי בידי המשיב אשר במו ידיו יקבע כי השטח שעליו תוקם... הוא השטח שבית המשפט צריך לפסוק לו. אין לקבל גישה זו".

10.        באשר לטענת המשיב בדבר שיהוי של חמש שנים בהגשת הבקשה, הרי שאין מקום לקבלה. מטענות הצדדים והמסמכים שצורפו עולה כי אכן התנהלו בעבר הליכים בוועדה לתכנון ובניה ואף בוצעה בניה על ידי המשיב במקרקעין בהתאם לאישורים שניתנו. יחד עם זאת, הבקשה דנן לא הוגשה בגין בניה קודמת זו אשר הושלמה, אלא בגין בניה חדשה אשר לגביה נטען כי החלה בסמוך להגשת הבקשה ולאחר מתן היתר בניה נוסף. טענת המבקש כי בקשתו הוגשה מיד עם התחלת הבניה בשטח לא נסתרה על ידי המשיב והיא עולה בקנה אחד עם המועד בו ניתן למשיב היתר הבניה, הוא 26/05/10. כלל הוא כי חוק התכנון והבניה והוראותיו אינם דנים בזכויות הקניין המושגיות של הנוגעים בדבר, אלא בזכויות במישור התכנון בלבד. בהתאמה, קיומו של היתר אין בו ליצור זכויות במישור הקנייני (ראה בג"צ 305/82 מור נ' הועדה המחוזית, פ"ד לח(1) 141 וכן בג"צ 879/89 בנייני ט.ל.מ. חברה לבניין בע"מ נ' הועדה המקומית חולון ואח', פ"ד מד(2) 831). הפועל היוצא מהאמור הינו שגם אם למבקשים ניתן היתר בניה המתיר להם לבנות במקרקעין נשוא הבקשה, אין באמור לפגוע בסיכויי התביעה של המשיבים או לגרוע מדרישתם על דרך של סעד זמני להגן על זכויותיהם הקנייניות, כאשר זכותו של בעלים משותפים לעתור לצו מניעה כנגד בניה הפוגעת בזכותו הקניינית אינה נפגעת מהחלטות גופי התכנון. כלומר, אין בקיומו של היתר שניתן משיקול תכנוני זה או אחר כדי לשנות ממהות הזכויות הקנייניות של הצדדים בתיק זה ואשר ידונו ויוכרעו בתביעה העיקרית.

11.        לסיכום, לנוכח המחלוקת הקניינית אשר בין הצדדים והצורך בשמירה על המצב הקיים עד להכרעה בהליך העיקרי, הנני מורה כמבוקש וקובעת כי עד למתן החלטה אחרת יעמוד בעינו הצו הזמני שניתן ביום 15/7/10.

            המשיב יישא בהוצאות המבקש בסך כולל של 3,000 ש"ח אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

12.        המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ו תמוז תשע"א, 17 יולי 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: